<h1>סמ"ג עשין סימן ע"ג</h1>
<h2>דף כג.</h2>
דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם כגון מפריח[י] יונים ומשחקי בקוביא (רמב"ם גזלה פ"ו ה"ז) כדאיתא בסנהדרין (כ"ד ב'). וכן אסור לצוד יונים בתוך הישוב מפני שהן של אחרים ואין פורשין נישבין [פירוש רשתות] ליונים אלא אם כן הרחיק מן היישוב ד' מילין ואם הישוב כרמים אפילו מאה מיל לא יפרוש מפני שהיונים של בעלי כרמים הם (שם ה"ח) כדאיתא בפרק לא יחפור (ב"ב כ"ג א'). וכן אומר שם שמרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה ולא יעשה אדם שובך לתוך שדה שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה מכל רוח כדי שלא ימשכו הגוזלות ויפסידו בשדות ויאכלו משל אחרים ואם לקחו מאחרים אפילו היה בינו ובין תחילת שדה חבירו בית רובע בלבד הרי הוא בחזקתו ואין מחייבין אותו להרחיק (שם ה"ט). בפרק הניזקין (גיטין ס"א א') מצודות חיות ועופות [ודגים] שנפלו [מין מ]מיני חיה לתוך המצודה שאין להם תוך כגון לחי(ם) וקוקרי ובא אחד ונטלו הרי זה גזל מדבריהם שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה (ע"פ הי"ב שם). וכל שיש בידו גזל מדבריהם אינו יוצא מידו בדיינים (שם הט"ז) ואין הלכה כרבי יוסי שאומר שם (נ"ט ב') שהוא גזל להוציאו בדיינים, לפיכך אם כפר בו ונשבע והודה אין מוסיף חומש בו כמו שמוסיף על גזל גמור (עי' רמב"ם שם).
<h2>דף לג:</h2>
בפרק חזקת בתים (ב"ב ל"ג ב') ובשבועות (מ"ז א' ורש"י) מפרש מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חבירו בפני עד אחד ובא החוטף ואמר חטפתי ושלי חטפתי ופסק רבי אבא להחזיר מפני שהוא מחוייב שבועה בעד אחד ואינו יכול לישבע שהרי הודה כמו שאמר העד, ואילו לא היה שם עד כלל היה נשבע שבועת היסת ששלו חטף (ע"פ לשון הרמב"ם גזלה פ"ד הי"ד) דמגו דאי בעי אמר לא חטפתי השתא נמי כי אמר חטפתי ודידי חטפתי נאמן אבל עתה שיש שם עד אחד צריך שני דברים אם יטעון לא חטפתי שישבע וגם יכחיש העד ואין לנו לומר מגו בעניין זה (ב"ב ל"ד א' תד"ה הוי). ואילו היה מכחיש העד ואומר מעולם לא חטפתי היה נשבע שבועת התורה שלא חטף, וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה בכל מקום (המשך לשון הרמב"ם שם). חטף ממנו זהובים בפני עד אחד והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו אף על פי שאין העד יודע כמה חטף הרי זה משלם העשרים שהרי זה יודע בודאי שזהובים חטף ואילו היו שם שנים היה חייב לשלם ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כאשר בארנו (ע"פ לשון הרמב"ם שם הט"ו). אמר החוטף עשרים חטפתי והכל שלי [הן] והנגזל אומר ארבעים חטף הואיל ואין העד יודע מניינם הרי זה משלם עשרים שהודה בהם שחטפן וישבע שבועת התורה על השאר שהרי נתחייב במקצת (לשון הרמב"ם שם הט"ז), ורבינו משה פסק (שם ומשיג על הדין הנ"ל) שישבע שבועת היסת שהרי לא הודה בכלום אלא אמר את שלי חטפתי. נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל הרי בעל הבית אומר עשרים כלים היו לי בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי (רמב"ם שם הי"ז).
<h2>דף לו.</h2>
הטוען את חבירו ואומר לו גזלתני מנה אם ענהו זה ואמר לא גזלתיך נשבע שבועת היסת כדין כל נתבע, ואם הודה שגזלו חמשים משלם חמשים ונשבע שבועת התורה על הנשאר כדין כל מודה במקצת שהרי לא הוחזק גזלן בעדים, וכן הטוען את חבירו שנכנס לביתו וגזלו כלים והוא אומר דרך משכון לקחתים בחוב שיש לי אצלך ובעל הבית אומר אין לך בידי כלום אף על פי שהודה שמשכנו שלא ברשותו הואיל ואין שם עדים שמעידים [שגזל] הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ע"פ רמב"ם גזלה פ"ד הי"א) וכן יש לדקדק מההיא נסכא דרבי אבא (שבועות מ"ז א'). ולפי זה הא דגרסינן בירושלמי (שבועות דף ל"ב ב' ע"ש) חד בר אנש קם עם חבריה בשוקא ארום סכינתיה, פירוש אמר סכיני הוא זה שבידך א"ל לית סכינא הדא נפק מתותי ידי עד דאת יהיב לי כל מה דאית לי בידך אתו לקמיה דשמואל אמר ליה זיל הב ליה סכינתיה וזיל דון עימיה, יש לפרש שלקח הסכין בפני עדים. ראוהו [עדים] שנכנס לתוך ביתו של חבירו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים (ו)אף על פי שהוציאם מגולים ואף על פי שבעל הבית עשוי למכור [את] כליו אם טען ואמר דרך גזל לקחן והלה אומר ברשותך באתי ואתה מכרתם לי או נתתם לי במתנה או בחוב שיש לי אצלך תפסתים אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאם בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן (רמב"ם שם הי"ב). שדברי רב יהודה שאמר בענין זה בפרק כל הנשבעין (מ"ו ב') נאמן מדבר בפני בעל הבית שאם לא תפרש כן יקשה לך למה אמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ו א') ק"ו ומה דברים שנודע לנו בבירור שלא תפסן בפני בעל הבית נאמן לומר לקוחין הן בידי הגודרות שספק הן לא כל שכן וכן מאותו מעשה דעיזי דאכלי חושלא בנהרדעא בפרק חזקת בתים (שם) יש להוכיח שדברי רב יהודה בפני בעל הבית כאשר בארנו, וכן מפרש בשערי שבועות דרב אלפס. לפיכך מחזיר הכלים לבעל הבית ואין כאן שבועה שהרי העדים ראו מה שגזל ויחזיר וחוזר ותובע מה שיטעון והדין ביניהם (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף מב:</h2>
בפרק השואל (ב"מ ק"א א') מסקינן כדברי רב ושמואל שהיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעל השדה (רמב"ם גזלה פ"י ה"ד). ופירש רש"י כשאר אריסי העיר, ורבינו יצחק פירש שנוטל פחות מאריס לפי שהאריס קבוע יותר וגם נוטל יותר משכיר יום. ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה (המשך לשון הרמב"ם שם). החצירות הרי הן ראויות לבניין ולהוסיף בהם בתים ועליות לפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו והוא שיבנה בניין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום (לשון רמב"ם שם ה"ו). ולדבריהם קשה קצת מבונה חורבתו של חבירו למה ידו על התחתונה (מובא בסמוך וברמב"ם). היורד לתוך שדה של חבירו ברשותו אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה שאם היתה היציאה יתירה על השבח נוטל היציאה ואם השבח יתר על היציאה נוטל את השבח, הבעל בנכסי אשתו, והשותף בשדה שיש לו חלק בה לדברי שמואל בפרק חזקת בתים (ב"ב מ"ב ב'), כיורד ברשות הן ושמין לו וידו על העליונה (ע"פ ה"ז שם). היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבניין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר שמין לו וידו על העליונה (שם ה"ח) כך פסק רב בפרק השואל (ב"מ ק"א א'). עוד מסיק שם רבי יוחנן כי היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה, אמר בעל הבניין עצי ואבני אני נוטל בבית שומעין לו בשדה אם אמר אעקור מה שנטעתי אין שומעין לו מפני שמכחיש את הקרקע אמר לו בעל הקרקע טול עציך ואבניך שדרו ממתיבתא (רי"ף שם) דשומעין לו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ט). כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה הורו הגאונים שאינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם אמר יבואו הדיינין ויעשו שומת ההוצאות והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים ובפחות שבשערים שומעין לו ונוטל בלא שבועה (שם ה"י ע"ש ובמ"מ), עוד הורו כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואומר נתתי והיורד לשדה אומר לא נטלתי היורד נאמן ונשבע שלא נטל כלום ממנו ונוטל שהרי אומר לבעל השדה עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן לי והיאך נתת אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה ליתן ואומר נתתי אף על פי שעדיין לא נשבע היורד הרי בעל השדה נאמן וישבע שבועת היסת [שנתן] ויפטר שהקרקע בחזקת בעליה (ע"פ הי"א שם ע"ש).
<h2>דף מד.</h2>
הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם אלא ברשות הבעלים עומדת ואפילו נמכרת לאלף זה אחר זה ונתייאשו הבעלים הרי זו חוזרת לנגזל בלא דמים וחוזר הלוקח האחרון על מי שמכרה לו לפניו ושלפניו לשלפני פניו עד שיחזור הלוקח מן הגזלן על הגזלן (ע"פ רמב"ם גזלה פ"ח הי"ד). אמנם גרסינן בירושלמי (כלאים דף ל"ד ב' והו"ד בסוכה ל' ב' תד"ה וקרקע ע"ש) נתייאשו הבעלים נשתקע איסורו מדברי סופרים וכי קרקע נגזלת א"ר אילא אף על פי כן יש יאוש לקרקע ואין התלמוד שלנו סובר כן.
<h2>דף מו.</h2>
בפרק חזקת הבתים אמרינן מי שנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהם עד שיבא הלה ויחזור ויטול את שלו (ע"פ רמב"ם גזלה פ"ו ה"ו). אמר לו האומן טול כלי זה הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר את שלו שמא כליו של אומן הוא או בעל הכלי צוה את האומן למוכרו לו וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם).
<h2>דף נה.</h2>
אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו אמר שמואל (ב"ק קי"ט א') שהלכה כמותו בדינין לגבי רב (בכורות מ"ט ב') שאף על פי שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול הוא בידו (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ה ה"ח). בני אדם שחזקתן גזלנים וחזקת כל ממונם מן הגזל מפני שמלאכתם גזלנות כגון המוכסין והליסטין אסור ליהנות מהן שחזקת מאכל זה שהוא גזול ואין פורטים סלעים בפרוטות שלהם מן התיבה שלהם שהכל בחזקת גזלה (ע"פ ה"ט שם ע"ש). נטלו מוכסים כסותו והחזירו לו כסות אחר נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתו שנתייאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה ואם היה חסיד ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים הראשונים (רמב"ם שם ה"י). בד"א שהמוכס כליסטין בזמן שהמוכס גוי העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח [כל] מה שירצה ומניח מה שירצה (עי' רמב"ם שם הי"א ונו"כ) וכאותה ששנינו בנדרים (כ"ז ב') שנודרין להרגין ולמוכסין במוכס העומד מאליו או במוכס שאין לו קצבה (כ"ח א'). ושם מפרש שאומרין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומחשב בלבו היום שבעניין זה אין נאסרין אלא אותו היום, ואע"ג דקיי"ל בפרק ב' דקידושין (מ"ט ב') דדברים שבלב אינן דברים כאן התירו מפני האונס כך מפרש שם בנדרים, והוא הדין שיכול לחשב אותה שעה או אותו רגע והלכך אותן יהודים שמשביעים אותם השרים שלא לצאת מארצם יכולין לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום, ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו יכול לחשב בלבו שלא ילך כל ימי חייו אם לא יראה צורך ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש שטוב יותר (ב"ק קי"ג א' תד"ה נודרין) זה לשון מורי רבינו יהודה בשם ר"י. אבל מכס שפסקו המלך בדבר הקצוב ונודע שאינו מוסיף כלום לעצמו על קצבת המלך אין זה המוכס גזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא אף המבריח עצמו מן המכס הזה עובר מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה המלך גוי בין שהיה המלך ישראל (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם ע"ש). ועיקרי הלכות שביארנו בעניין הגזילה הם בפרק הגוזל בתרא (שם). וכן הוא אומר שם כי מלך שהשים מס על בני העיר על כל איש ואשה דבר קצוב משנה לשנה או על כל שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו אל בית המלך או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכן כל כיוצא בדברים אלו אינו גזל וישראל שגבה אותו למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ושלא יקח לעצמו כלום (ע"פ רמב"ם שם הי"ב). אבל רש"י (שם קי"ג ב' ד"ה דמשתכח) פירש כגון שהיו ארבעה שותפין בגורן והביאו השלשה חלקם לביתם והרביעי נמצא בגורן פורע מנת המלך בשביל כולם. וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה הוא דין כל המלכים שלוקחין כל ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודו ונעשה חצר זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה, אבל המלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינו שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו (שם הי"ג) כללו של דבר כל דין שיחקוק המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל ואם לוקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל (ע"פ הי"ד שם) וכן ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבינו יעקב כן. לפיכך אמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ה א') גבאי המלך ושוטריו שמוכרין השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו את השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כן (המשך לשון הרמב"ם שם). מלך שהיה דין שלו שכל מי שלא יתן המס שעל השדה תהיה השדה (שלו) לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן מס (מה) שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזלן אלא אוכל הפירות ונותן המס עד שיחז(י)רו הבעלים שדין המלך דין הוא כאשר ביארנו (שם הט"ו). אמר רבא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ג ב') מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר מותר לעבור עליו וכן אם הרס בתים ועשה מהם דרך או חומה מותר ליהנות בו וכן כל כיוצא בזה שדין המלך המושל בארץ ההוא דין (רמב"ם שם הי"ז וע"ש הי"ח).
